החלטה בתיק מ"ת 50096-05-12 - פסקדין

בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996 (להלן: " חוק המעצרים").

כנגד הנאשם, ערפאת עלושי (להלן: " המשיב"), הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של ניסיון שוד, בהתאם לסעיף 402(ב) לחוק העונשין; ועבירה של נשיאת נשק, עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין.

נטען בכתב האישום כי ביום 17.5.12, סמוך לשעה 23:00 נכנס המשיב למתחם בריכת השחייה שבבעלות משפחת שלבי בעיר באקה אל גרביה (להלן: " הבריכה") שעה שהמקום היה סגור. המשיב הגיע למקום כשהוא מצויד באלה מעץ, כפפות שחורות, חולצה שחורה ופנס. כך גם המשיב נשא עמו אקדח מסוג FN.

באותה עת שהה בבריכה מוחמד אבו ערה (להלן: " מוחמד") שאסף בקבוקים במקום. המשיב כיסה את פניו בחולצה שחורה והורה למוחמד לפתוח את הקיוסק שמצוי בבריכה (להלן: " הקיוסק"). מוחמד אמר למשיב שאין לו מפתח לקיוסק, ואז המשיב איים עליו שאם לא יפתח הקיוסק הוא ירוקן את המחסנית בירי לעבר הראש שלו. המשיב דרך האקדח והצמיד אותו לראש של מוחמד, והוביל אותו לכוון הקיוסק כשהוא הולך מאחוריו ומכוון האקדח לראשו של מוחמד. בשלב מסוים לאחר שהלכו מספר מטרים, הסתובב מוחמד והצליח להשתלט על המשיב ולהפילו ארצה. מוחמד נאבק במשיב כדי להוציא מידיו האקדח ואז נפלט מהאקדח כדור. מוחמד החל לצעוק לעזרה ובעקבות צעקותיו וקול הירי שנשמע הגיעו למקום אנשים שונים שהזעיקו המשטרה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו.

המבקשתהפנתה לראיות לכאורה הקושרות המשיב למעשים המיוחסים לו, ובכלל זאת: הודעת מוחמד אבו ערה, אשר תיאר בהודעותיו את השתלשלות העניינים ואת פעולות המשיב; לאחר ההשתלטות על המשיב הוא הוחזק במקום על ידי מוחמד ואחרים וזאת עד להגעת המשטרה; במקום נתפסו מוצגים שלכאורה היו עם המשיב, בכלל זאת: פנס, כפפות, חולצה שחורה וכן האקדח; הודעותיהם של אנשים שונים הן בעלי המקום וכן שכנים אשר הגיעו למקום בעקבות צעקותיו של מוחמד ושמיעת קולות הירי וראו המשיב במקום; כמו כן עימותים בהם הטיחו מוחמד ואחרים במשיב על חלקו באירוע וסתרו גרסתו; בנוסף לכך כי בהתאם למצלמות אבטחה במקום ניתן לראות שתי דמויות כאשר אחת הדמויות מובילה את השנייה וידה של הדמות שמאחורה מושטת קדימה. מעבר לכך לגישת המבקשת קיימת בנסיבות העניין עילת מעצר מסוג מסוכנות, הן בשל אופי העבירות והן בשל ההצטיידות בנשק חם. מסוכנות המתעצמת לנוכח עברו הפלילי של המשיב הכולל שבע עשרה הרשעות בעבירות שונות מתחום האלימות, הרכוש והסמים, כשהאחרונה בהן היא מיום 26.10.10.

באת כוח המשיבחלקה על קיומן של ראיות לכאורה, ובמיוחד ככל שהדברים עניינם בעבירה של ניסיון לביצוע שוד. באת כוח המשיב, הציגה הגרסה לפיה מרשה הוא נרקומן שהגיע ביום האירוע לבריכה, ישב על כיסא ובהמשך נרדם על הכסא. אם כי עובדי המקום שתכננו להיפטר מהמשיב, רצו לעשות מעשה קיצוני ולתקוף המשיב בנשק חם, על מנת להפחידו ולהפחיד דומיו.

נטען כי חרף הימצאותה של גרסה זו וחרף כך שהמדובר בשתי גרסאות לאירוע הנוגדות אחת השנייה, הרי שבמהלך החקירה לא נתנו שום משקל לגרסת המשיב ולקחו צד באופן ברור לטובת המתלוננים, וזאת על רקע קשרים פסולים בין המתלוננים (משפחת שלבי) לבין אנשי המשטרה.  אחד המתלוננים יצר קשר ישיר עם אחד מחוקרי המשטרה ולא למוקד 100, וכן כי על אף שמר שלבי מסר ששלף נשק בהיותו בזירה, השוטרים לא ציינו זאת ולא בדקו אם הכדור שנמצא במקום הוא של הנשק. באת כוח המשיב, הוסיפה והצביעה על הימצאותם של כשלים בחקירה המצביעים על מגמתיות בניהולה. כך לא בוצעו בדיקת פרופרינט ושרידי ירי לשני החשודים. כך גם ביחס ל"אלה" שנמצאה במקום ואשר היה עליה כתמי דם בעוד שנתפס המשיב על המשטרה הוא היה פצוע קשה בראשו ובפניו, כך גם כי המשיב טען כי הוא הותקף באמצעות הפנס שנמצא במקום אם כי גם פנס זה לא נבדק ולא בוצעו בדיקת רקמות. מכאן כי ממצאים אלו יש בהם ללמד כי המתלוננים הם אלו שתקפו את המשיב, וכן כי המשטרה הטתה חקירתה לטובת המתלוננים ולא בדקה את הממצאים עד תום. בנוסף נפלו סתירות בהודעותיו של העד מוחמד אבו ערה, עת הוא מסר בחקירתו מיום 18.5.12 כי המשיב נקר על ההדק אם כי לא יצא כדור עקב היותו עקר.  בהמשך הוא הוסיף וטען כי במהלך המאבק נפלט כדור וזאת ללא נעשתה דריכה נוספת לנשק. מכאן כי לגישת באת כוח המשיב המדובר בסתירה מהותית. בנוסף לכך כי בזירה נמצא רק כדור אחד ולא נמצא הכדור העקר. מעבר לכך טענה באת כוח המשיב כי לא הייתה כל אינדיקציה לרצונו של המשיב לבצע שוד במקום, ופירטה טעמיה לכך. כללו של דבר לגישתה כי אין ראיות לכאורה לייחס המעשים למשיב, כך גם כי חקירת האירוע והתעלמות גסה ממצאים אובייקטיבים הביאו לעיוות דין ממשי למשיב וללא יכולת להגיע לאמת העובדתית שהתרחשה בפועל. משכך ביקשה להורות על שחרור המשיב.

דיון ומסקנות

ראיות לכאורה

לאחר עיון במכלול הראיות אליהן הופניתי, אני סבור כי קיימות ראיות לכאורה שיש בהן לתמוך בתשתית העובדתית שבכתב האישום וכן בעבירות המיוחסות למשיב.

הכלל הוא שבשלב המעצר עד תום ההליכים, בית המשפט בוחן רק את הפוטנציאל ה-הוכחתי של חומר החקירה, ואין הוא קובע ממצאים מזכים או מרשיעים, כך נפסק:

"כידוע, בשלב הארכת המעצר עד תום ההליכים כל שעל בית המשפט לבחון הוא האם קיימת תשתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. תשתית לכאורית כאמור אינה דורשת הוכחת אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר כי אם בחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה. ראיות לכאורה להוכחת האשמה הן איפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, ותוך קביעת אמינותן ומשקלן - יוביל לראיות אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. רק אם קיימים ליקויים בסיסיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה באופן שהחומר הגולמי כפי שהוא נתפס כיום לא יוכל - גם לאחר "עיבודו" בעתיד והעברתו בכור המבחן של ההליך הפלילי - להקים תשתית ראייתית אשר יש סיכוי סביר שניתן יהא לבסס עליה את הרשעת הנאשם, תתבקש המסקנה כי אין מצויות נגד הנאשם ראיות לכאורה להוכחת האשמה ועל כן אין מקום למעצרו עד תום ההליכים (ראו למשל: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996); בש"פ 10512/05 פינר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.11.2005))." [בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל ( 14.2.08)].

מוחמד אבו ערה, העובד בבריכה והקורבן הישיר לעבירה, תיאר בהודעותיו ההיתקלות הראשונה עם המשיב, כשהוא פגש במשיב במתחם הבריכה, בשעה שהמתחם היה סגור, וכאשר המשיב הסתיר פניו עם חולצה שחורה והיה מצויד באלה, בכפפות פנס ובאקדח. מוחמד תיאר "...והוא אמר לי לפתוח את הקיוסק אני רוצה לגמור עם זה מהר... והוא איים עלי ואמר לי מפתח או שאני מרוקן את המחסנית בראש שלך והוא דרך את הנשק והצמיד אותו לראש שלי ... ואז הוא נקר לחץ על ההדק ולא יצא כדור והצמיד את האקדח לראש והמשיך לאיים לך לכיוון הקיוסק צעדנו בערך שבע מטר ואז הסתובבתי לכיוון שלו וחיבקתי אותו והפלתי אותו לרצפה והחזקתי באקדח כשהוא עדיין מחזיק אותו... וברגע שלקחתי ממנו את האקדח נפלט כדור לאוויר באותה השנייה..." [הודעת מוחמד מסומן 3 ש' 8- 17].

אציין, לעניין עדותו של מוחמד, כי לא ברורה מידת כוונתו, בכך שהמשיב הצמיד האקדח לראשו ו"נקר" האקדח. הסיבה לכך היא כי לא נמצא בזירת האירוע כדור "עקר", לומר ננקר אך לא נורה. שנית, כי אם המשיב אכן נקר באקדח כשהוא מוצמד לרקתו של מוחמד, אז על פני הדברים הוא חפץ במותו של מוחמד, אם כי בכך נסתר רצונו הלכאורי של המשיב שמוחמד יפתח לו הקיוסק. חרף האמור לא מצאתי בתהייה זו לסתור את חומר הראיות הלכאורי, ועל הדברים להתברר במסגרת ניהול ההליך העיקרי.

הבעלים של המקום ושאר הנוכחים שבאו למקום תיארו תמונה הדומה לזו שתיאר מוחמד ומתיישבת עמה, זאת ככל שהדברים עניינם בדברים שחשו באופן ישיר וכן בשלב הגעתם. כך הם תיארו כי הגיעו למקום בעקבות צעקות, וכן שהגיעו למקום ראו המשיב מנוטרל על ידי מוחמד וכי המשיב הודה בפניהם כי הוא החזיק באקדח לנוכח היותו מאוים [ראו לדוגמא הודעת מוחמד שלבי; סאמי בואקנה; ג'יהאד שלבי; חוסאם מגאדלה]. עדים אלו שללו מכל וכול את גרסת המשיב, לפיה הוא שהה במתחם הבריכה ובהמשך נרדם, וכן כי הם תקפו אותו וגרמו לו לפגיעות.

הגרסה לפיה המשיב הותקף על ידי הבעלים של המקום על מנת להרחיקו מהמקום, עומדת בסתירה ישירה הן לגרסת המתלוננים, כך גם לממצאים שנמצאו בזירת האירוע, קרי האקדח, הכפפות, הפנס והאלה. אם אכן המשיב אך ישב על כיסא ובהמשך נרדם, אז כיצד ניתן להסביר הימצאותם של ממצאים אלו. אכן ניתן לטעון כי ממצאים אלו נשתלו על ידי אחרים ועל מנת לסבך המשיב, אך המדובר בהשערה תיאורטית רחוקה, שלא נמצאה לה כל תמיכה ראייתית. ובהתאם כי אין לקבלה.

את הפגיעות שנגרמו למשיב, תיאר מוחמד כדלקמן "אני בזמן היאבקות עם הבחור הוא במשך מספר פעמים ניסה להשתחרר ואז היה נופל לרצפה וגם קיבל מכה ממעקה ברזל שהיה במקום ומזה הוא נפגע" [הודעת מוחמד מסומן 3 ש' 70- 71].